הצד האפל של הבלוגים ברשת

לפני שאפרוק את הכל, זה נושא שממש קשה לי איתו אבל הייתי חייבת לכתוב עליו, למרות שלא רציתי.
הכתיבה היא המקלט שלי כשהעולם נראה אפור, זה תחביב שלי- תחביב נחמד.
*הפוסט כתוב בלשון נקבה אך מתייחס גם לזכרים*

הפרעות אכילה.
זה נורא.
בלוגים שמקדמים הפרעות אכילה- הרבה יותר נורא.
החלטתי להיכנס לישראבלוג שוב אחרי המון זמן שלא ביקרתי שם...לבדוק מה חדש...
ולפתע, חשכו עיניי. נזכרתי למה הפסקתי עם זה.
בחורות צעירות, בערך בגילי, משתפות את התפריטים היומיומיים (והמצומצמים מאוד) שלהן; פוסטים עם תמונות "טינספו" של 'עצמות מהלכות' בשביל להעניק מוטיבציה; ילדות שצמות במשך ימים שלמים בגלל שאכלו פאקינג סופגנייה אחת בחנוכה!
קשה להאמין שזה קורה, הא?! הנה טעימה קטנה (ללא פרטים אישיים) מן העולם ההזוי שלנו:

 אתם בטח שואלים את עצמכם, למה הן עושות את זה? בגלל החברה.
בגלל ילדים שמרשים לעצמם לרדת על המראה החיצוני שלהן ומשפחות חסרות טאקט ומורי ספורט שטוענים שהן רק צריכות לרזות קצת, בני זוג שמעירים הערה קטנטנה על איך שהן נראות בג'ינס הזה.

תבינו, הדבר הכי זעיר ולא חשוב שתאמרו לבחורה שלא שלמה עם הגוף שלה- ייחקק במוחה לעד.

הייתי שם. אני יודעת. לא אנורקסית, אבל קרוב לזה.
גם לי קראו בשמות. גם עליי צחקו. גם אני התביישתי ללכת לים ולחנויות בגדים ולא השתתפתי בשיעורי ספורט, לא לבשתי שורטים וחצאיות... הסתתרתי תחת סווצ'רטים עצומים!
בגלל זה העניין הזה כ"כ מזעזע אותי. בגלל זה אני כותבת ובוכה בו-זמנית.
אני נזכרת באיך שכל הזמן אמרתי לעצמי כמה אני שמנה ומכוערת. שלא הבטתי במראה כי חששתי. שהסתכלתי על הילדות בשכבה שלי שנראו כמו מקל מטאטא מהלך וקינאתי בהן!!
שספרתי כל קלוריה וקלוריה ואם הייתי אוכלת קצת יותר מהתפריט שלי הייתי מוותרת על משהו מן התפריט (לא, לא חייתי על 100 קלוריות ביום אבל זה לגמרי הרגיש ככה).

אני מבינה למה הן עושות את זה, לראות את הקילוגרמים צונחים ולשמוע מילים יפות זה באמת ממכר.
אבל צריך להפסיק את זה.
הנערות האלה חושבות שזה בסדר לחיות ככה. הן טוענות ש"את הכי יפה כשאת רעבה".
הן מעודדות אחת את השנייה לצום במשך ימים.
משתפות תמונות של בחורות רזות כל כך וחושבות שככה הגוף הנשי צריך להיראות.
מצטערת, לדעתי זה לא נכון.

כשהייתי בדיאטה רצינית הייתי קוראת קבועה בבלוגים האלה והייתי שואפת מוטיבציה מה"טינספו" המגעיל הזה. זה היה לפני כמעט שנתיים...הבלוגים האלה עדיין נמצאים כאן ומלא חדשים נפתחו!
חופש הביטוי פחחח.
איך אפשר לתת לבחורות לפגוע בעצמן ולהקיא את הנשמה ולסבול ככה בגלל שהן "לא רזות מספיק" ועוד לקרוא לזה חופש הביטוי.
הן חיות על פאקינג מסטיקים ותה במשך ימים שלמים רק בגלל הערה קטנה שאמרתם להן לפני יובלות.
חוויתי את ההרגשה הנוראה הזו בעצמי.
גם אני זוכרת את כל מה שאמרתם לי, כל דרך שהתעללתם בי. אני אזכור לנצח את איך שהתנהגתם אליי כשהייתי כמעט 20 קילו יותר ואת הצביעות ששולטת בכם עכשיו.
בגללכם זה התחיל. בגלל החברה המזורגגת הזו.

צריך להפסיק את זה.
את הרזון.
את ה- אישה אידיאלית זו אישה רזה.
את ה"טינספו".
את תרבות פרו אנה וקרובות משפחתה של תרבות זו.
את אלה שלא חושבים על מה שהם אומרים ואת אלה ששומרות הכל בבטן (שלאט לאט נעלמת להן).

תהיו חכמים, תחשבו.
אל תתנו לאנשים להיעלם.

כיבוי אש והצלה-מבט מבפנים

היי, אנשים מגניבים!
אני רוצה לספר לכם על תקופת התנדבותי בכבאות בהצלה, מההתחלה ועד הסוף.

בתחילת השנה התחלתי להתנדב במכבי האש, באתי עם ידע ששאף לאפס.
במפגש הראשון הייתי אבודה לגמרי, לא הבנתי כלום והתנחמתי בעובדה שאני מתנדבת יחד עם חברה טובה בקורס. לאחר כמה מפגשים הבנתי את החומר הנלמד קצת יותר, הוא כלל כימיה (מדע האש); גורמים לשריפות; סכנות בארועים ועוד המון המון (המון!) מצגות שהיינו צריכים לשנן בעל פה.
היחס החם והתומך של המדריכים הפליא אותי כל פעם מחדש. הם תמיד היו שם בשבילך וענו על כל שאלה, באמת שכל אחד ואחד שם היה טוב לב.

החברה הזו היא מאין מיני-צבא. חייבים לשמור על משמעת, לציית לחוקים ולהקשיב למפקדים (רכזים/אנשים בכירים יותר ממך). בנוסף, גם כאן מקבלים דרגות כמו רס"ר, קצין וכדומה.

הקורס נמשך בערך כחודשיים והוא היה ממש מאתגר ומייגע, המבחנים העיוניים והמעשיים גרמו לי להמון לחץ ועצבנות. הייתי צריכה לזכור בעל פה מה יש בכל תא ותא בכל כבאית בתחנה (יש לפחות 300 כלים בכל אחת), להפעיל את הכלים ולדעת מיד טכני על כל כבאית, לדעת לתפעל משאבות מים מסובכות ועוד המון חומר מפרך.
בסופו של דבר, במטה קסמים, עברתי את הקורס בהצלחה !
*למרות שנפלתי בבדיחה הישנה של-"תגידי לי איפה נמצאת אבקת החשמל ברכב!".......לשואלים, אין דבר כזה אבקת חשמל.*
קיבלתי מדים ונעליים שלא התאימו לי , ממש כמו בצבא, ויכולתי לצאת לארועים!

אבל בסופו של דבר...הבנתי שזה לא בשבילי. שאני קבורה תחת המון לחץ וזה מפריע ללימודים שלי ו...זה פשוט לא מתאים לי ברגע זה.
למרות הכל, זו הייתה אחת החוויות הכיפיות ביותר שחוויתי וזו חברה מדהימה של אנשים טובים ואכפתיים מאוד. ככה אזכור אותם ואת הכבאים (וכמובן את צופי האש החרוצים).
והם בטח יזכרו אותי כ-טלי הילדה האדמונית עם אבקת החשמל שמטורפת על אופנוע הכיבוי ועל כבאית מס' 3, הכבאית הכי עתיקה ובלויה בתחנה ;).

ובכדי לסכם את דבריי, הנה תמונה של האופנוע המהולל שבמשך כל הקורס חלמתי לרכוב עליו (לסקרנים, זה BMW GS650):

המדריך למורכב המתחיל!

שלוםלום לכם, אנשים מגניבים!
החלטתי לכתוב על אופנועים- נושא שלא כולם מתייחסים אליו ומכירים מקרוב, באתי להעשיר את הידע שלכם בנושא ולתת מספר טיפים לרכיבה סופר כיפית ובטוחה :).

אז ככה, רוב האנשים מניחים שבזמן רכיבה על אופנוע כל האחריות מוטלת על הרוכב, WELL צר לי לבשר לכם- זה שקר גס! אם לא תדעו איך להתנהל בזמן הרכיבה ומה אסור לעשות, אתם והרוכב עלולים להיפגע.
לפני הכל- תמיד תדעו איך האדם נוהג ואל תעלו אם אתם לא מכירים את הרוכב וסגנון הרכיבה שלו.
בנוסף, כשאני ברכיבה אני לובשת ג'ינס ארוך ונעליים סגורות (למרות שאני מכירה את הרוכב טוב טוב ויודעת שהוא בטוח- אני לא עולה עם פחות מזה), מעיל ממוגן וקסדה מלאה.
*אני יודעת שיש קסדות חצי וקסדות נוספות, זה פשוט הרבה יותר נוח עם קסדה מלאה :), בקרוב אוסיף לקסדה שלי קוצים ממש מגניבים בצבע אדום..אעדכן בהקדם !

נעבור לרכיבה עצמה- השתדלו לא לזוז בזמן הרכיבה, זה עלול להזיק ליציבות ולשליטה בכלי וממש לא בא לכם ליפול על אספלט...אפילו עם מיגון.
בנסיעות הראשונות (ובמקרה שלי....בכל הנסיעות) יש סיכוי די גדול שתנגחו בחבר שלכם לא מעט וזה לא נעים לו בכלל.
תבקשו סליחה :)  ותשמרו על הראש שלכם בצד ימין/ שמאל בכדי למנוע את זה ובזמן שהוא בולם תזיזו את הראש אחורה קצת (רק קצת, אל תבחנו את הכביש מקרוב).
רק בכדי שתבינו...בזמן בלימה- אתם תרגישו את זה, בזמן האצה- אתם תרגישו את זה! ההדף רב יותר מאשר ברכב.
*אפרופו, בזמן שעומדים ברמזור אדום אפשר להתמקם מחדש, לסדר את הקסדה (.....ולעשות לרוכב מסאז'), אבל שמרו על קשר עין עם הרמזור ;)

ועכשיו לרגע שרוכבים,הורים ומורכבים חוששים ממנו- איבוד אחיזה עם הכביש/ החלקה.
אל (!) תאחזו באופנוע בזמן נפילה.
אל (!) תאחזו ברוכב בזמן נפילה.
אל (!!!) תרכבו עם כפכפים וגופיות.
-ולאלה שכן רוכבים ככה, חשבתם להוציא כרטיס אדי בדרך?
אם האופנוע איבד אחיזה עם הכביש,פשוט תעזבו הכל. בצורה הזו תיפגעו הרבה פחות.

אולי הפחדתי אתכם קצת, אבל בסופו של דבר אופנוע זה הדבר הכי נכון ומשחרר שיש.
להרגיש את הרוח על הגוף והפנים...לשמוע את נהמות המנוע שמנסות להשתוות לחיית פרא, זו הרגשה מעולה.
זה כמו אורגזמה למוח. 
היי, תגידו תודה שאני רק מורכבת...כשאוציא רישיון אהיה הרבה יותר חופרת ;)
אז אלה היו כל הטיפים/ המידע לפוסט הזה, תודה על ההקשבה ושיהיה לכם יום (פ)גזזז!

עוגיות שוקולד צ'יפס מדהימות

שלוםלום!
אני משתמשת במתכון הזה כבר יותר משנה ומקבלת מלא תגובות חיוביות אז אמרתי, למה לא לפרסם אותו פה?
מתכון ל40 עוגיות נהדרות (שתמיד איכשהו גונבים לי מהתבנית), הן הכי טעימות ישר מהתנור :).
אז ככה,

מצרכים:
2 כוסות קמח
1 כפית סודה לשתייה
חצי כוס סוכר חום
חצי כוס סוכר לבן
חצי כפית מלח
100 גר' חמאה
2 ביצים
כפית תמצית וניל
כוס שוקולד צ'יפס (אפשר לשלב בין רגיל ללבן, חצי חצי)

מה עושים?
קודם כל, מחממים תנור ל180 מעולות.
בקערה בינונית- מערבבים את הקמח,הסודה והמלח.
בקערה נוספת (גדולה יותר) מערבבים סוכר חום ורגיל, חמאה, ביצים ותמצית וניל. עדיף שהחמאה לא תהיה חמה מידי אלא פושרת !

לאחר שמגיעים לתערובת אחידה ונוזלית, שופכים בהדרגה (כל פעם קצת) מתערובת הקמח לקערה הגדולה ומערבבים.
זה אמור להיראות כך בסופו של דבר:

אחרי כמה ערבובים (וסבל רב ליד שלי) מוסיפים את כל השוקולד צ'יפס לקערה ומערבבים שוב.
*אל תדאגו, לא צריך לערבב יותר!*
מכסים בניילון נצמד ומניחים במקרר ל20 דק'. בינתיים אפשר להתחיל לראות פרק של משחקי הכס, יאי!!

לאחר 20 דק', עושים עיגולים בגודל של כדור שוקולד בעזרת כפית מדידה כמו בתמונה:

למי שאין כפית כזו אפשר להשתמש בכפית רגילה, אבל זה פחות FANCY.
מניחים על תבנית עם נייר אפייה את הכדורים במרווח של אצבע-2 מכל עוגייה כי הן נמרחות קצת בתנור (לא, זה לא יישאר כמו כדורי שוקולד).
אופים 10-12 דקות או עד שהקצוות של העוגיות זהובות ^_^
בתיאבון!