לפני שאפרוק את הכל, זה נושא שממש קשה לי איתו אבל הייתי חייבת לכתוב עליו, למרות שלא רציתי.
הכתיבה היא המקלט שלי כשהעולם נראה אפור, זה תחביב שלי- תחביב נחמד.
*הפוסט כתוב בלשון נקבה אך מתייחס גם לזכרים*
הפרעות אכילה.
זה נורא.
בלוגים שמקדמים הפרעות אכילה- הרבה יותר נורא.
החלטתי להיכנס לישראבלוג שוב אחרי המון זמן שלא ביקרתי שם...לבדוק מה חדש...
ולפתע, חשכו עיניי. נזכרתי למה הפסקתי עם זה.
בחורות צעירות, בערך בגילי, משתפות את התפריטים היומיומיים (והמצומצמים מאוד) שלהן; פוסטים עם תמונות "טינספו" של 'עצמות מהלכות' בשביל להעניק מוטיבציה; ילדות שצמות במשך ימים שלמים בגלל שאכלו פאקינג סופגנייה אחת בחנוכה!
קשה להאמין שזה קורה, הא?! הנה טעימה קטנה (ללא פרטים אישיים) מן העולם ההזוי שלנו:
אתם בטח שואלים את עצמכם, למה הן עושות את זה? בגלל החברה.
בגלל ילדים שמרשים לעצמם לרדת על המראה החיצוני שלהן ומשפחות חסרות טאקט ומורי ספורט שטוענים שהן רק צריכות לרזות קצת, בני זוג שמעירים הערה קטנטנה על איך שהן נראות בג'ינס הזה.
תבינו, הדבר הכי זעיר ולא חשוב שתאמרו לבחורה שלא שלמה עם הגוף שלה- ייחקק במוחה לעד.
הייתי שם. אני יודעת. לא אנורקסית, אבל קרוב לזה.
גם לי קראו בשמות. גם עליי צחקו. גם אני התביישתי ללכת לים ולחנויות בגדים ולא השתתפתי בשיעורי ספורט, לא לבשתי שורטים וחצאיות... הסתתרתי תחת סווצ'רטים עצומים!
בגלל זה העניין הזה כ"כ מזעזע אותי. בגלל זה אני כותבת ובוכה בו-זמנית.
אני נזכרת באיך שכל הזמן אמרתי לעצמי כמה אני שמנה ומכוערת. שלא הבטתי במראה כי חששתי. שהסתכלתי על הילדות בשכבה שלי שנראו כמו מקל מטאטא מהלך וקינאתי בהן!!
שספרתי כל קלוריה וקלוריה ואם הייתי אוכלת קצת יותר מהתפריט שלי הייתי מוותרת על משהו מן התפריט (לא, לא חייתי על 100 קלוריות ביום אבל זה לגמרי הרגיש ככה).
אני מבינה למה הן עושות את זה, לראות את הקילוגרמים צונחים ולשמוע מילים יפות זה באמת ממכר.
אבל צריך להפסיק את זה.
הנערות האלה חושבות שזה בסדר לחיות ככה. הן טוענות ש"את הכי יפה כשאת רעבה".
הן מעודדות אחת את השנייה לצום במשך ימים.
משתפות תמונות של בחורות רזות כל כך וחושבות שככה הגוף הנשי צריך להיראות.
מצטערת, לדעתי זה לא נכון.
כשהייתי בדיאטה רצינית הייתי קוראת קבועה בבלוגים האלה והייתי שואפת מוטיבציה מה"טינספו" המגעיל הזה. זה היה לפני כמעט שנתיים...הבלוגים האלה עדיין נמצאים כאן ומלא חדשים נפתחו!
חופש הביטוי פחחח.
איך אפשר לתת לבחורות לפגוע בעצמן ולהקיא את הנשמה ולסבול ככה בגלל שהן "לא רזות מספיק" ועוד לקרוא לזה חופש הביטוי.
הן חיות על פאקינג מסטיקים ותה במשך ימים שלמים רק בגלל הערה קטנה שאמרתם להן לפני יובלות.
חוויתי את ההרגשה הנוראה הזו בעצמי.
גם אני זוכרת את כל מה שאמרתם לי, כל דרך שהתעללתם בי. אני אזכור לנצח את איך שהתנהגתם אליי כשהייתי כמעט 20 קילו יותר ואת הצביעות ששולטת בכם עכשיו.
בגללכם זה התחיל. בגלל החברה המזורגגת הזו.
צריך להפסיק את זה.
את הרזון.
את ה- אישה אידיאלית זו אישה רזה.
את ה"טינספו".
את תרבות פרו אנה וקרובות משפחתה של תרבות זו.
את אלה שלא חושבים על מה שהם אומרים ואת אלה ששומרות הכל בבטן (שלאט לאט נעלמת להן).
תהיו חכמים, תחשבו.
אל תתנו לאנשים להיעלם.
הכתיבה היא המקלט שלי כשהעולם נראה אפור, זה תחביב שלי- תחביב נחמד.
*הפוסט כתוב בלשון נקבה אך מתייחס גם לזכרים*
הפרעות אכילה.
זה נורא.
בלוגים שמקדמים הפרעות אכילה- הרבה יותר נורא.
החלטתי להיכנס לישראבלוג שוב אחרי המון זמן שלא ביקרתי שם...לבדוק מה חדש...
ולפתע, חשכו עיניי. נזכרתי למה הפסקתי עם זה.
בחורות צעירות, בערך בגילי, משתפות את התפריטים היומיומיים (והמצומצמים מאוד) שלהן; פוסטים עם תמונות "טינספו" של 'עצמות מהלכות' בשביל להעניק מוטיבציה; ילדות שצמות במשך ימים שלמים בגלל שאכלו פאקינג סופגנייה אחת בחנוכה!
קשה להאמין שזה קורה, הא?! הנה טעימה קטנה (ללא פרטים אישיים) מן העולם ההזוי שלנו:
בגלל ילדים שמרשים לעצמם לרדת על המראה החיצוני שלהן ומשפחות חסרות טאקט ומורי ספורט שטוענים שהן רק צריכות לרזות קצת, בני זוג שמעירים הערה קטנטנה על איך שהן נראות בג'ינס הזה.
תבינו, הדבר הכי זעיר ולא חשוב שתאמרו לבחורה שלא שלמה עם הגוף שלה- ייחקק במוחה לעד.
הייתי שם. אני יודעת. לא אנורקסית, אבל קרוב לזה.
גם לי קראו בשמות. גם עליי צחקו. גם אני התביישתי ללכת לים ולחנויות בגדים ולא השתתפתי בשיעורי ספורט, לא לבשתי שורטים וחצאיות... הסתתרתי תחת סווצ'רטים עצומים!
בגלל זה העניין הזה כ"כ מזעזע אותי. בגלל זה אני כותבת ובוכה בו-זמנית.
אני נזכרת באיך שכל הזמן אמרתי לעצמי כמה אני שמנה ומכוערת. שלא הבטתי במראה כי חששתי. שהסתכלתי על הילדות בשכבה שלי שנראו כמו מקל מטאטא מהלך וקינאתי בהן!!
שספרתי כל קלוריה וקלוריה ואם הייתי אוכלת קצת יותר מהתפריט שלי הייתי מוותרת על משהו מן התפריט (לא, לא חייתי על 100 קלוריות ביום אבל זה לגמרי הרגיש ככה).
אני מבינה למה הן עושות את זה, לראות את הקילוגרמים צונחים ולשמוע מילים יפות זה באמת ממכר.
אבל צריך להפסיק את זה.
הנערות האלה חושבות שזה בסדר לחיות ככה. הן טוענות ש"את הכי יפה כשאת רעבה".
הן מעודדות אחת את השנייה לצום במשך ימים.
משתפות תמונות של בחורות רזות כל כך וחושבות שככה הגוף הנשי צריך להיראות.
מצטערת, לדעתי זה לא נכון.
כשהייתי בדיאטה רצינית הייתי קוראת קבועה בבלוגים האלה והייתי שואפת מוטיבציה מה"טינספו" המגעיל הזה. זה היה לפני כמעט שנתיים...הבלוגים האלה עדיין נמצאים כאן ומלא חדשים נפתחו!
חופש הביטוי פחחח.
איך אפשר לתת לבחורות לפגוע בעצמן ולהקיא את הנשמה ולסבול ככה בגלל שהן "לא רזות מספיק" ועוד לקרוא לזה חופש הביטוי.
הן חיות על פאקינג מסטיקים ותה במשך ימים שלמים רק בגלל הערה קטנה שאמרתם להן לפני יובלות.
חוויתי את ההרגשה הנוראה הזו בעצמי.
גם אני זוכרת את כל מה שאמרתם לי, כל דרך שהתעללתם בי. אני אזכור לנצח את איך שהתנהגתם אליי כשהייתי כמעט 20 קילו יותר ואת הצביעות ששולטת בכם עכשיו.
בגללכם זה התחיל. בגלל החברה המזורגגת הזו.
צריך להפסיק את זה.
את הרזון.
את ה- אישה אידיאלית זו אישה רזה.
את ה"טינספו".
את תרבות פרו אנה וקרובות משפחתה של תרבות זו.
את אלה שלא חושבים על מה שהם אומרים ואת אלה ששומרות הכל בבטן (שלאט לאט נעלמת להן).
תהיו חכמים, תחשבו.
אל תתנו לאנשים להיעלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה